תוצאת חיפוש

אורן ברזל¹, אוהד אבני², דנית לנגר³, מיכאל צ'רנובסקי¹, גיל אלמוג¹, שי לוריא¹

¹המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, ²שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ³בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

איריס שושני הלביץ, יהורם זינגר

המחלקה לרפואת משפחה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, מטופלת הנוהגת באלימות ומפגינה חוסר אמון כלפי רופא המשפחה וצוות המירפאה. האם רופאים מחויבים לקיים יחסי טיפול עם מטופל אלים? מהם גבולות יחסי הטיפול ומה עשויות להיות השלכות יחסי טיפול כאלה? הדיון מתייחס להנחיות אתיות ולדיווחים ראשונים על יוזמות לסיום יחסי טיפול של רופאי משפחה בדרום ישראל.

מנחם לאופר¹, טומס קלר², ולדימיר גרשמן², צבי פרמן², מירי שריד³, אילן ליבוביץ⁴

¹מח' אורולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²שירותי בריאות כללית, ³מכון שריד לשירותי מחקר, ⁴מח' אורולוגית, בית חולים מאיר, כפר סבא

הקדמה: אוסטיאופניה ואוסטיאופורוזיס פוגעות בגברים רבים בגיל המבוגר ובשכיחות רבה יותר בקרב חולים בסרטן הערמונית. טיפול הורמונאלי בחולי סרטן הערמונית מעלה את הסיכון לירידה בצפיפות העצם ולשברים. למרות זאת, קיימת מודעות נמוכה לצורך באבחון אוסטיאופורוזיס בגברים ולצורך בטיפול בה.

מטרות: העלאת המודעות לאוסטיאופורוזיס בחולי סרטן הערמונית בקרב הרופאים המטפלים, ובדיקת היענות החולים ורופאי המשפחה להמלצת האורולוג לטיפול בביספוספונאטים.

שיטות מחקר: נכללו גברים עם אבחנה של סרטן הערמונית שמילאו אחד משלושה תנאים: (א) גיל מעל 70 שנה, (ב) גיל מעל 60 שנה אם נמצאו במהלכו של טיפול ב-GNRH-Analogue מעל ל-12 חודשים או (ג) חולים עם אבחנה ידועה של אוסטיאופורוזיס או אוסטיאופניה שטרם טופלו. החולים הופנו על ידי האורולוג לבדיקת צפיפות עצם. לחולים עם אבחנה של אוסטיאופניה או אוסטיאופורוזיס, ניתנה המלצה לביספוספונטים פומיים. ההיענות לטיפול וההתמדה בו נבדקו במהלך תקופת מעקב של שישה חודשים.

תוצאות: השתתפו במחקר 28 רופאים אורולוגים מ"שירותי בריאות כללית" ו"מכבי שירותי בריאות". בקרב 180 חולי סרטן הערמונית נמצאה אבחנה של אוסטיאופניה קשה (52%) או אוסטיאופורוזיס (48%) וניתנה המלצה לטיפול. 153 חולים החלו בטיפול (85%) ומתוכם 147 חולים (82%) ו-136 חולים (76%) התמידו בטיפול בביספוספונאטים כעבור שלושה חודשים ושישה חודשים, בהתאמה. רופאי המשפחה אימצו המלצות אורולוגים לטיפול בביספוספונאטים ב-123 חולים (68%).

מסקנות: הודגמו היענות גבוהה של החולים לאבחון ולהמלצה טיפולית באוסטיאופורוזיס והתמדה בטיפול בביספוספונאטים. קיימת רמת הסכמה גבוהה של רופאי המשפחה להמלצות האורולוגים.

דיון: זהו מחקר ייחודי שבו הודגמו תוצאות גבוהות מהצפוי בתחום ההיענות וההתמדה בטיפול תרופתי לבעיה רפואית שאינה אורולוגית. המימצאים מפתיעים לטובה גם בקשר המקצועי בין אורולוגים לרופאי משפחה. במחקר הודגמה בנוסף היכולת לגייס חולים רבים בפרק זמן קצר במערך הרפואה השניונית בקהילה.

סיכום: במחקרנו זה, מודגם ההכרח למודעות גבוהה לאוסטיאופורוזיס בגברים מבוגרים הלוקים בסרטן הערמונית, ומוכח קשר מקצועי מועיל בין הרופא השניוני לרופא המשפחה.

הערה: המחקר נערך במימון ובחסות חברת "סנופי ישראל". ד"ר מירי שריד הועסקה על ידי חברת "סנופי ישראל" לצורך קליטת הנתונים והעיבוד הסטטיסטי.

מיכל שני¹^,², ששון נקר¹^,², יוסי עזורי²

¹המחלקה לרפואת המשפחה מחוז מרכז, שירותי בריאות כללית, ²החוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: תוכניות מדדי איכות ברפואה בקהילה קיימות היום ברחבי העולם, והן משמשות כלי למדידה והערכה של איכות הרפואה הניתנת למטופלים. עבודה זו נועדה לבדוק את העמדות של רופאי המשפחה לגבי התוכנית הלאומית למדדי האיכות ברפואת הקהילה.

שיטות: שאלונים חולקו לרופאים העובדים כרופאי משפחה במסגרות שונות של השתלמויות רופאים בקופות השונות. השאלונים כללו שאלות דמוגרפיות, שאלות לגבי מידת העיסוק במדדי האיכות, הזמן המוקדש על ידי הרופא לעיסוק במדדי האיכות, הלחץ המופעל על הרופא לעסוק במדדי האיכות, ומאפייני סביבת העבודה של הרופא.

תוצאות: חולקו 140 שאלונים מתוכם מולאו 91 (65%).

הגיל הממוצע של הרופאים היה 49 שנים (טווח 65-33 שנים). הוותק הממוצע כרופא משפחה היה 17.8 שנים (טווח 42-0.5 שנים). 58 (65.9%) היו מומחים ברפואת משפחה ו-21 (23.9%) היו רופאים כלליים. 94% מהרופאים ציינו כי מדדי האיכות הם חלק משיגרת עבודתם, ו-72% ציינו כי העיסוק במדדי האיכות חשוב בעיניהם. 84% מהרופאים ציינו כי ביצוע מדדי האיכות מחייב עבודת צוות יעילה יותר. 76% ציינו כי מדדי האיכות פגעו בעצמאות המקצועית שלהם. 72% מהרופאים ציינו כי מופעל עליהם לחץ לעסוק במדדי איכות. לחץ לעסוק במדדי איכות נמצא קשור להקטנת נאמנות רופאי המשפחה למערכת שבה הם עובדים (p=0.001), להקטנת הרצון שלהם לעסוק ברפואת משפחה (P<0.001), ולהגדלת תחושת השחיקה בקרב רופאי המשפחה (p=0.001).

דיון: חשוב כי קובעי המדיניות ימצאו את הדרך שתאפשר להמשיך ליהנות מפירותיה של תוכנית המדדים, מבלי להפוך אותה לאבן רחיים על צווארם של רופאי המשפחה.

אולגה אוטו, רוני פלג, יאן פרס

החטיבה לבריאות בקהילה, המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ושירותי בריאות כללית מחוז דרום

רקע: דלקת לוע סטרפטוקוקית היא תופעה שכיחה בקרב ילדים ומתבגרים. קיים שוני בגישה האבחונית והטיפולית לבעיה זו בין רופאי משפחה לרופאי ילדים.

מטרות: לאפיין את הגישה לאבחון וטיפול בדלקת לוע סטרפטוקוקית בקרב רופאי משפחה ורופאי ילדים בדרום הארץ, ולמצוא הבדלים אפשריים בין שתי אוכלוסיות אלו.

שיטות: מדגם נוחות של רופאי משפחה ורופאי ילדים העובדים בשירותי בריאות כללית בנגב. שאלונים אנונימיים למילוי עצמי מולאו על ידי רופאי המשפחה בעת ישיבות במרפאה או בעת השתתפות בקורסים. נכללו רופאי ילדים מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה וממרפאות הקהילה בנגב.

תוצאות: במחקר השתתפו 52 רופאי משפחה ו-48 רופאי ילדים. רוב המשתתפים ידעו להעריך נכון את הקריטריונים לדלקת לוע סטרפטוקוקית (93%). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית (P<0.01) בגישה הטיפולית של שתי קבוצות הרופאים. עשרים-ושבעה (51.9%) מרופאי המשפחה מתחילים טיפול אנטיביוטי אמפירי במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה לדלקת לוע סטרפטוקוקית, בהשוואה לתשעה (18.8%) רופאי ילדים בלבד. רוב רופאי הילדים מעדיפים במקרה זה להשלים בדיקות מעבדה. נמצא הבדל בולט בנוגע לגישה הטיפולית. כל רופאי המשפחה (100%) המליצו על טיפול ברפפן. לעומתם, רק עשרים ושבעה (57.4%) מרופאי הילדים המליצו על טיפול זה (P<0.0001).

מסקנות: יש מקום לתכנון וביצוע מחקר ארצי רחב יותר, על מנת לגבש הנחיות אחידות לתופעה שכיחה זו של דלקת לוע על רקע זיהום בסטרפטוקוק.

רוברטו איינבינדר¹, מיכל שני^2,1, רינה רוזנברג^2,1, ששון נקר^2,1, שלמה וינקר^2,1

¹המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שיעור חיסוני השפעת בקרב אוכלוסיות בסיכון גבוה ירד בשנת 2006 לאחר צבר של פטירות שיוחסו בתחילה לחיסוני השפעת. המטרה הייתה ללמוד מהי השפעת האירועים על מידת ההמלצה של רופאי המשפחה למטופליהם להתחסן.

שאלון אנונימי חולק לרופאי משפחה לאחר עונת חיסוני השפעת בשנת 2006. השאלון כלל שאלות לגבי מידת ההמלצה על החיסון לאוכלוסיות שונות, והאם הרופא עצמו ובני-משפחתו התחסנו.

מאה-עשרים-ושניים רופאים מילאו את השאלון: 74.5% סברו כי קיימת אפשרות קלושה לקשר בין האירועים או שאין קשר כלל בין התמותה והחיסון. למרות זאת ניצפתה ירידה מובהקת בשיעור הרופאים שהמליצו על חיסוני השפעת לקשישים (32.3% לעומת 57.4% P<0.05) ולחולים במצב כרוני (39.0% לעומת 64.8% P<0.05). לא ניצפה שינוי בשיעור הרופאים המתחסנים או בשיעור החיסון של בני-משפחה של רופאים. בניתוח רב-משתנים לא נמצא קשר בין מאפייני הרופא לשינוי בעמדותיו לחיסוני השפעת.

לסיכום, רופאי משפחה חששו יותר להמליץ על חיסוני השפעת בעקבות האירועים, וייתכן כי נתון זה מסביר חלק מהירידה בשיעור המטופלים שהתחסנו כנגד שפעת. לדעתנו, על משרד הבריאות להשקיע מאמצים במתן מידע והמלצות ברורות לצוותים הרפואיים מעבר למאמצים הכללים המושקעים במתן מידע לכלל האוכלוסייה.

הטיפול בתזונה מהווה חלק עיקרי ובלתי נפרד במניעת מחלת הסוכרת ובטיפול בה, ומטרותיו העיקריות הן איזון רמות הסוכר בדם, מניעת סיבוכי המחלה או טיפול בהם. אירגוני הסוכרת ממליצים שהטיפול בתזונה יינתן על-ידי דיאטן קליני מוסמך, אך עקב חשיבותו של הטיפול בתזונה, מומלץ שכל הצוות המטפל יכיר את ההנחיות התזונתיות כדי לתמוך בחולה הסוכרת הנדרש לבצע שינוי באורח-חייו. המטרה במחקר הייתה לבדוק את רמות הידע של רופאים ואחיות לגבי עקרונות הטיפול בתזונה בחולי סוכרת ולהעריך את מידת מעורבותם בטיפול בתזונה.

שאלון ידע ועמדות למילוי עצמי בנושא הטיפול בתזונה בסוכרת חולק ל-99 רופאי משפחה ואחיות העובדים במינהלת נגב צפוני של שירותי בריאות כללית מחוז דרום. שישים-ושישה משתתפים – 34 רופאים ו-33 אחיות – מילאו  את השאלון ונכללו במחקר.

רמות הידע לגבי ההמלצות לתזונה בסוכרת ויישומן היו נמוכות עם ציון ממוצע של 48%. הציון הממוצע של קבוצת הרופאים, 50.9% , היה גבוה באופן מובהק מציון קבוצת האחיות – 44.5%. שתי הקבוצות ידעו מהי מטרת הטיפול בתזונה בסוכרת וכיצד לשלב פירות בתפריט (P<0.05) של חולי סוכרת (91% ו-92% השיבו נכון, בהתאמה). רמות ידע נמוכות נמצאו בנושא של ההמלצות לסוגי השומן הרצויים ( 23.9% השיבו נכון) ובהגדרה של מושגים כמו מדד גליקמי (7.4% השיבו נכון). ידע חסר נמצא גם בנושאים של זיהוי מזונות המכילים פחמימות או שומן חד בלתי-רווי (10.4% ו-19.4% השיבו נכון, בהתאמה). יחד-עם-זאת, רופאים ואחיות מעורבים בטיפול בתזונה במידה משמעותית: 92.5% השיבו שהם נותנים המלצות תזונה לחולי הסוכרת ו- 56% אף נותנים תפריטים לחולי הסוכרת.

מימצאי הסקר מצביעים מחד-גיסא על חוסר ידע בקרב רופאי משפחה ואחיות בנוגע לטיפול בתזונה בסוכרת, ומאידך-גיסא על מעורבות משמעותית בטיפול. אנו ממליצים על הקמת מערך מתמשך של הדרכות  לצוותים רפואיים בנושא תזונה וסוכרת. על הדיאטנים להוביל ולרכז את הטיפול בתזונה תוך  שיתוף-פעולה מקצועי עם רופאי המשפחה והאחיות.
 

אדי שטרמר, עדה תמיר, עומר גולדשטיין, דין קרן, טובה ריינס, ערן פסטר, אלכסנדרה לביא

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי בני-ציון והמחלקה לרפואת הקהילה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

אנדוסקופיה בגישה פתוחה (Open access endoscopy) מאפשרת זירוז ביצוע קולונוסקופיה על-פי בקשת רופא המשפחה, בלא היוועצות מקדימה עם גסטרואנטרולוג.

המטרות היו לבדוק את הסוגיות הבאות: 1) האם שיעור המימצאים המשמעותיים תלוי בתחום ההתמחות של הרופא המפנה – רופא משפחה לעומת מומחים אחרים – על-מנת לשפר את שיעור ההפניות המוצדקות; 2) האם קיים ניצול-יתר של בדיקת הקולונוסקופיה בגישה פתוחה בישראל, שבה הבדיקה אינה כרוכה בתשלום מצד המטופל; 3) האם שיעור גבוה של מימצאים אקראיים בעלי משמעות (ממאירים או קדם-ממאירים) עשוי להצדיק גישה יותר ליברלית להוריות לקולונוסקופיה.

לשם כך נערך מחקר פרוספקטיבי אשר הוכללו בו כל המטופלים העוקבים שהופנו לקולונוסקופיה בגישה פתוחה במשך 10 שבועות. הרופאים המפנים סווגו על-פי רופאי משפחה לעומת מומחים אחרים. ההוריות לבדיקה סווגו על-פי הנחיות האגודה האמריקאית לאנדוסקופיה של מערכת העיכול. המימצאים האנדוסקופיים סווגו לרלבנטיים או תקינים. כל מימצא רלבנטי נבדק אל מול ההוריה לביצוע הבדיקה.

נמצא, כי 34.2% מהמטופלים עברו קולונוסקופיה בשל הוריה לא מתאימה. לרופאי המשפחה היה שיעור מעט גבוה יותר של הוריות מתאימות בהשוואה למומחים אחרים. בעיבוד חד-משתנים, מימצא אנדוסקופי רלבנטי נמצא רק ב-14% מהמטופלים שהופנו על-ידי רופאי משפחה בהשוואה ל-22.8% מאלה שהופנו על-ידי מומחים אחרים (P=0.04). אדנומות גדולות מ-5 מ"מ או שאתות אובחנו ב-20.75% מכלל הקולונוסקופיות. תשעה-עשר מבין 83 נבדקים (כ-23%) אובחנו בבדיקות שבוצעו בשל הוריות לא מתאימות. בעיבוד רב-משתנים נמצא, כי הוריה, גיל ומיגדר היו קשורים באופן משמעותי להמצאות שאתות או פוליפים (P=0.006, 0.003, 0.043, בהתאמה), בעוד שמקור ההפניה (רופא מטפל או רופא אחר) לא היה מובהק.

לסיכום, 34% מכלל הקולונוסקופיות בוצעו בשל הוריות לא מתאימות. שיעור המימצאים הרלבנטיים היה נמוך יותר במטופלים שהופנו על-ידי רופאי משפחה. התפוקה הגבוהה של קולונוסקופיה באיבחון שאתות ופוליפים של הכרכשת והחלחולת במיסגרת של גישה פתוחה מקבלת חיזוק מהתוצאות שלנו.

מאחר ששיעור גבוה של המימצאים נמצא בנבדקים שבהם ההוריה לקולונוסקופיה נחשבה לא מתאימה, אנו מציעים כי גישה יותר ליברלית ביחס להוריות של קולונוסקופיה, כגון גיל מעל 50 שנה, עשויה להיות לתועלתם של המטופלים.

אייל ליבוביץ' (1), דנה הרצוג (1), שמואל אורן (2), דב גביש (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת-אביב, (2) המח' לרפואה פנימית א' במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

יתר-לחץ-דם הוא מגורמי-מהסיכון השכיחים ביותר למחלות לב וכלי-דם. למרות ריבוי התרופות לטיפול, שיעור איזון לחץ-הדם אינו מיטבי. בדקנו את מידת תשומת הלב שרופאי המישפחה מעניקים לקריאות לחץ הדם ולהמלצות הטיפוליות של חולי יתר-לחץ-דם ששוחררו מבית-החולים.

נכללו 98 חולים עוקבים (גיל ממוצע 1.1 + 68.5, 44% גברים) הלוקים ביתר-לחץ-דם (יל"ד) ואושפזו בבית-חולים. לא נכללו חולים שהופנו לאישפוז מבית-אבות. לחץ-הדם נמדד בחדר-המיון, בהתקבלות למחלקה, ביום השני לאישפוז וביום השיחרור. ארבע עד שמונה שבועות לאחר השיחרור- בוצעה שיחת טלפון לכל החולים שנכללו, ונאסף מידע אודות מדידות לחץ-דם אחרונות וטיפול עדכני ביל"ד. איזון לחץ-דם הוגדר כערכי לחץ-דם הנמוכים מ-140/90 ממ"כ, איזון לחץ-דם הושג ב-48% מהחולים בזמן השיחרור ו-47% בזמן המעקב. בקרבה חולים שקיבלו טיפול שונה בתקופת המעקב, בעקבות המלצת הרופא או עקב הטענה לערכי לחץ-דם גבוה (24 חולים), איזון לחץ-דם ירד מ-63%  בשיחרור ל-50% בבדיקת המעקב. הירידה הזאת הייתה קשורה לירידה במינון התרופות או להחלפת התרופות המומלצות בתרופות אחרות מאותה קבוצה, אך במינון שאינו שווה ערך. עשרה חולים שערכי לחץ-דם שלהם היה מאוזן בשיחרור אך לא במעקב, קיבלו פחות תרופות לעומת המומלץ (2.7 לעומת 3.2). בנוסף, ל-48% מהחולים שלא היו מאוזנים בבדיקת המעקב, לא שונה הטיפול מזה שהומלץ בשיחרור למרות ערכי לחץ הדם.

לסיכום, רופאי המישפחה אינם מיישמים את ההמלצות לטיפול ביל"ד, והמידע אודות איזון לחץ-דם המופיע במכתב השיחרור אינו מנוצל על-ידם בצורה מלאה. יש להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר בין בתי-חולים לבין רפואת המשפחה כעזר באיזון לחץ-דם.

לוטפי ג'אבר^1,2,3, אורלי רומנו- זליכה⁴, שמואל ריגלר⁵

¹מרכז "גשר לשלום" לרפואת ילדים טייבה, ²היח' לאשפוז יום, מרכז רפואי לילדים, שניידר, פתח תקוה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל אביב, ⁴המרכז הלאומי לבקרת מחלות, מכון גרטנר תל השומר, ⁵כללית, שירותי בריאות, מחוז השרון

העבודה בוצעה במירפאות קופת חולים כללית, במחוז השרון.

רקע: דפוסים של מתן אנטיביוטיקה לילדים החולים בדרכי הנשימה העליונות, אשר נהוגים בקרב רופאי מישפחה ורופאי ילדים בישראל.

שיטות: נערך סקר בקרב 81 רופאי מישפחה ורופאי ילדים המועסקים במירפאות של כללית, שירותי בריאות במחוז השרון. דפוסי מתן אנטיביוטיקה כפי שדווחו על-ידי הרופאים, הושוו להמלצות של המרכז לבקרה ולמניעת מחלות (Center for disease (control and prevention.

תוצאות: כמעט כל הרופאים הסכימו כי קביעת איבחון של דלקת אוזניים צריכה להתבסס על תפליט ועל מחלה חדה. 28% מרופאי המישפחה ו-12% מרופאי הילדים דיווחו כי כנגד דלקת הסימפונות (Bronchitis) בילדים, הם מעדיפים טיפול באמצעות אנטיביוטיקה, אף כי איננו הטיפול המומלץ.

39% מרופאי הילדים ו-47% מרופאי המישפחה אינם נוהגים לשלוח דגימה לתרבית לשם זיהוי זיהום הנגרם מסטרפטוקוס A כדי לאבחן דלקת גרון. מבין אלה המפנים את החולים לביצוע בדיקה זו, רובם אינם ממתינים לקבלת התשובה מהמעבדה לפני מתן אנטיביוטיקה. 48% מהרופאים סברו כי רגישות במערות האף והימצאות נזלת הם סמנים המבססים איבחון של דלקת מערות האף (Sinusitis), וזאת חרף העובדה שרגישות-יתר של מערות האף היא מימצא נדיר בילדים. כל רופאי הילדים דיווחו כי הם אינם מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה כנגד התקררות, לעומתם 17% מרופאי המישפחה דיווחו שהם אכן מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה במיקרים אלה (p=0.006).

מסקנות: מתוצאות המחקר עולה כי דפוסי מתן אנטיביוטיקה של הרופאים שהשתתפו בסקר, לחולים בדרכי הנשימה העליונות, אינם עולים בקנה אחד עם ההמלצות. נראה, כי יש לשקול הפעלת תוכנית התערבות שתעודד שיקול דעת זהיר יותר לגבי מתן אנטיביוטיקה ולהצטמצם למיקרים שהטיפול באנטיביוטיקה מוצדק.

שלמה וינקר, ששון נקר, ניר עמיר, אלכס לוסטמן, מיכאל וינגרטן

המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה והחוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המשותף לתחומים השונים של הרפואה המשלימה הוא היעדר הכרה, חלקית או מלאה, של הרפואה המימסדית. לכן, בחינת העמדות כלפי הרפואה המשלימה כמיקשה אחת יכולה להטעות.

המטרה בעבודה זו היא לבדוק את הידע והעמדות של רופאי-משפחה אודות תחומי הרפואה המשלימה השכיחים ביותר בישראל.

באוכלוסיית המחקר נכללו רופאי-משפחה במגוון מסגרות של לימודי המשך בישראל. הרופאים נתבקשו להשיב על שאלון אנונימי קצר המורכב משמונה שאלות רב-ברירה לבדיקת ידע ועמדות אודות אקופונקטורה, הומיאופתיה, שיאצו ורפלקסולוגיה.

השתתפו במחקר זה 130 רופאים (שיעור היענות של 91%). הכשרה מעמיקה באחד התחומים היתה נדירה (3%-7%); רמת הידע בכל התחומים היתה נמוכה מאוד; 58% שגו בתשובותיהם על כל השאלות, והתוצאה הטובה ביותר היתה 5 תשובות נכונות מתוך 8. מרבית הרופאים ראו את הרפואה המשלימה כלגיטימית וראויה להתקיים לצידה של הרפואה המסורתית. כשישים אחוזים דיווחו כי הם מפנים ביוזמתם חולים לקבלת טיפול בתחומים שונים של הרפואה החלופית, וכ-30% ראו אפשרות לשלב תחומים מסויימים ברפואה המשלימה עם הרפואה המסורתית.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה של הרופאים לתחומים השונים. ידע נרחב יותר ברפואה משלימה היה קשור בעמדות חיוביות יותר (p<0.05) ובנטייה להפנות יותר חולים ביוזמת הרופא למטפל ברפואה משלימה (p<0.1, לא משמעותי).

לסיכום, עמדות רופאי-המשפחה כלפי תחומי הרפואה המשלימה השכיחים בישראל הן חיוביות. קיים קשר בין העמדות כלפי הרפואה המשלימה לבין הידע בתחום זה. יש מקום לשקול בחיוב את העמקת הידע של הרופא בנושא.

The Influence of the Presence of Students on the Consultation - Attitudes of Tutors in Family Medicine Clinics

Shlomo Vinker, Shlomo Monnickendam, Orly Cohen, Simon Zalewski and Eliezer Kitai

Dept of Family Medicine, Sackler School of Medicine, University of Tel Aviv, Tel Aviv.

Background: The consultation is the pivot of clinical teaching in ambulatory care. It is therefore essential that students observe the consultation. The students' presence itself influences the consultation and also requires the patients' consent. Moreover the introduction in Israel of the ``Patients' Rights Act'' in 1996 has made us more acutely aware of the place of the patient in teaching especially with regard to the consent to be part of the teaching process.

Aim: This study was undertaken in order to investigate how tutors in family medicine perceive changes in the consultation caused by the presence of students.

Methods: An anonymous physician questionnaire was distributed on the first day of the 6th year clinical clerkship in family medicine. The questions pertained to perceived influence on length and content of the consultation. In addition physician and patient background information was gathered; and the physicians were asked to estimate the patients' willingness to be part of the teaching process.

Results: 46 tutors in family medicine participated, 70% of whom were female. Sixty four percent of the doctors thought that the student's presence had an influence on the consultation. Ninety one percent thought that it increased consultation length, especially of the physical part (93%). More than half thought that the student's presence might interfere with asking intimate questions. The majority held the opinion that the patient's gender and socioeconomic background were inconsequential. Ninety two percent of physicians estimated that 5% or less of the patients would refuse the presence of a student.

In conclusion: Tutors in family medicine think that the presence of a student affects the consultation. Those involved in and responsible for teaching should take this into account. Further research of these changes with objective measurements is needed.

Knowledge, Attitudes and Training of Family Physicians with Regard to Addiction to Illicit Drugs

Aya Peleg, Roni Peleg, Pesach Shvartzman

Health Promotion and Disease Prevention Unit, and Dept. of Family Medicine, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Substance abuse is one of the most serious problems in Israel. Recent studies show the situation is getting worse. The deleterious outcomes of psychoactive substance abuse include crime, car accidents, physical and mental illness, violence and work injuries.

48 family physicians in the Negev completed a questionnaire which included training, diagnostic and treatment skills, attitudes, knowledge and need for training in this field. 38 family physicians (81%) had had no training, most (96%) indicated the importance of such training. 34 (71%) said that their medical skills could not cope with the problems of addiction, and 29 (64.5%) claimed that the quality of care of addict patients is reduced because of lack of knowledge and diagnostic skills. These findings support the conclusion that efforts should be invested in training family physicians in the field of psychoactive drugs, licit and illicit.